וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ. וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִּנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֶת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְיָ וְכוּ'. הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבוּלֶךָ: ( שמות י )
א כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מֵחֲמַת רַחֲמָנוּתוֹ בָּרָא אֶת הָעוֹלָם, כִּי רָצָה לְגַלּוֹת רַחֲמָנוּתוֹ, וְאִם לֹא הָיָה בְּרִיאַת הָעוֹלָם עַל מִי הָיָה מַרְאֶה רַחֲמָנוּתוֹ. וְעַל כֵּן בָּרָא אֶת כָּל הַבְּרִיאָה מִתְּחִלַּת הָאֲצִילוּת, עַד סוֹף נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז שֶׁל עוֹלָם הַגַּשְׁמִי, כְּדֵי לְהַרְאוֹת רַחֲמָנוּתוֹ. וְכַאֲשֶׁר רָצָה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לִבְרֹא אֶת הָעוֹלָם, לֹא הָיָה מָקוֹם לְבָרְאוֹ, מֵחֲמַת שֶׁהָיָה הַכֹּל אֵין סוֹף, עַל־כֵּן צִמְצֵם אֶת הָאוֹר לִצְדָדִין, וְעַל יְדֵי הַצִּמְצוּם הַזֶּה נַעֲשָׂה חָלָל הַפָּנוּי, וּבְתוֹךְ הֶחָלָל הַפָּנוּי הַזֶּה, נִתְהַוּוּ כָּל הַיָּמִים וְהַמִּדּוֹת, שֶׁהֵם בְּרִיאַת הָעוֹלָם (כמ"ש בעץ חיים בתחילתוֹ). וְזֶה הֶחָלָל הַפָּנוּי הָיָה מֻכְרָח לִבְרִיאַת הָעוֹלָם, כִּי בִּלְתִּי הֶחָלָל הַפָּנוּי לֹא הָיָה שׁוּם מָקוֹם לִבְרִיאַת הָעוֹלָם כַּנַּ"ל. וְזֶה הַצִּמְצוּם שֶׁל הֶחָלָל הַפָּנוּי אִי אֶפְשָׁר לְהָבִין וּלְהַשִּׂיג כִּי אִם לֶעָתִיד לָבוֹא, כִּי צָרִיךְ לוֹמַר בּוֹ שְׁנֵי הֲפָכִים: יֵשׁ וָאַיִן, כִּי הֶחָלָל הַפָּנוּי הוּא עַל־יְדֵי הַצִּמְצוּם, שֶׁכִּבְיָכוֹל צִמְצֵם אֱלֹקוּתוֹ מִשָּׁם, וְאֵין שָׁם אֱלֹקוּת כִּבְיָכוֹל, כִּי אִם לֹא כֵן אֵינוֹ פָּנוּי, וְהַכֹּל אֵין סוֹף, וְאֵין מָקוֹם לִבְרִיאַת הָעוֹלָם כְּלָל. אֲבָל בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, בְּוַדַּאי אַף־עַל־פִּי־כֵן יֵשׁ שָׁם גַּם כֵּן אֱלֹקוּת, כִּי בְּוַדַּאי אֵין שׁוּם דָּבָר בִּלְעֲדֵי חִיּוּתוֹ, וְעַל־כֵּן אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג כְּלָל בְּחִינַת חָלָל הַפָּנוּי עַד לֶעָתִיד לָבוֹא :

"Then the Lord said to Moses, 'Go to Pharaoh, for I have hardened his heart and the heart of his servants, that I might show these signs of Mine before him, in order that you may tell in the hearing of your son, and of your son’s son, what things I have done in Egypt, and My signs which I have done among them, that you may know that I am the Lord.' ...tomorrow I shall bring locusts into your borders." ( Exodus 10:1-4 )
1. The Holy One, Blessed be He, created the world in His compassion, wanting to express His compassion - were there no world, to whom would He show compassion? Therefore He created all of creation, from the highest levels of emanation to the most central point of the physical world, in order to show his compassion. Yet when He wanted to create the world, there was no space for its creation, since everything was infinite ein sof . He therefore had to retract the light to the sides, and from this retraction an empty void was formed. It was in this empty void that he created time and space, and this was the creation of the world. This empty void was necessary for creation, since without it there would be no space for the world. Yet this [concept of] retraction to form the empty void is impossible to comprehend in our time, only at the end of days, since it entails a paradox of two opposites: presence and absence. Since He retracted His divine nature from the void, it is as if there is no divinity there, otherwise it could not be empty, and it would just be complete ein sof with no room for the world. But the deeper truth is that nonetheless, there certainly is divinity even there, because nothing exists without His vitality. As such, [the concept of] the empty void is incomprehensible until future time.

ב וְדַע, שֶׁיֵּשׁ שְׁנֵי מִינֵי אֶפִּיקוֹרְסוּת: יֵשׁ אֶפִּיקוֹרְסוּת, שֶׁבָּא מֵחָכְמוֹת חִיצוֹנִיּוֹת, וְעָלָיו נֶאֱמַר ( אבות פ"ב ): וְדַע מַה שֶּׁתָּשִׁיב לְאֶפִּיקוֹרוֹס; כִּי הָאֶפִּיקוֹרְסוּת הַזֹּאת יֵשׁ עָלֶיהָ תְּשׁוּבָה, כִּי זֹאת הָאֶפִּיקוֹרְסִית בָּא מֵחָכְמוֹת חִיצוֹנִיּוֹת, שֶׁהֵם בָּאִים מִמּוֹתָרוֹת, מִבְּחִינוֹת שְׁבִירַת כֵּלִים. כִּי מֵחֲמַת רִבּוּי הָאוֹר נִשְׁתַּבְּרוּ הַכֵּלִים, וּמִשָּׁם נִתְהַוּוּ הַקְּלִפּוֹת כַּיָּדוּעַ, וְחָכְמוֹת חִיצוֹנִיּוֹת בָּאִים מִשָּׁם, הַיְנוּ מִשְּׁבִירַת כֵּלִים, מִמּוֹתְרוֹת פְּסֹלֶת הַקְּדֻשָּׁה. כְּמוֹ אֵצֶל הָאָדָם, יֵשׁ כַּמָּה מִינֵי מוֹתָרוֹת וּפְסֹלֶת, כְּגוֹן צִפָּרְנַיִם וְשֵׂעָר וְזֵעָה, וּשְׁאָר פְּסֹלֶת וּמוֹתָרוֹת, כֵּן כָּל חָכְמָה חִיצוֹנָה בָּא מִמּוֹתָרוֹת וּפְסֹלֶת יְדוּעָה שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה, וְכֵן כִּשּׁוּף בָּא מִמּוֹתָרוֹת וּפְסֹלֶת יָדוּעַ. וְעַל כֵּן מִי שֶׁנּוֹפֵל לָאֶפִּיקוֹרְסוּת הַזֹּאת, אַף שֶׁבְּוַדַּאי צָרִיךְ לִבְרֹחַ וּלְהִמָּלֵט מִשָּׁם, אַךְ אַף־עַל־פִּי־כֵן מִי שֶׁנּוֹפֵל לְשָׁם, אֶפְשָׁר לוֹ לִמְצֹא הַצָּלָה לָצֵאת מִשָּׁם, כִּי יוּכַל לִמְצֹא שָׁם אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אִם יְבַקְּשֵׁהוּ וְיִדְּרְשֵׁהוּ שָׁם, כִּי מֵאַחַר שֶׁהֵם בָּאִים מִשְּׁבִירַת כֵּלִים, יֵשׁ שָׁם כַּמָּה נִיצוֹצוֹת הַקְּדֻשָּׁה, וְכַמָּה אוֹתִיּוֹת שֶׁנִּשְׁבְּרוּ וְנָפְלוּ לְשָׁם כַּיָּדוּעַ, וְעַל־כֵּן יוּכַל לִמְצֹא שָׁם אֱלֹקוּת וְשֵׂכֶל לְיַשֵּׁב הַקֻּשְׁיוֹת שֶׁל הָאֶפִּיקוֹרְסוּת הַזֹּאת הַבָּא מֵחָכְמוֹת חִיצוֹנִיּוֹת, שֶׁהֵם בָּאִים מִמּוֹתָרוֹת מִשְּׁבִירַת כֵּלִים, כִּי יֵשׁ שָׁם חִיּוּת אֱלֹקוּת, הַיְנוּ שֵׂכֶל וְאוֹתִיּוֹת שֶׁנִּשְׁבְּרוּ וְנָפְלוּ לְשָׁם. וְעַל כֵּן הָאֶפִּיקוֹרְסוּת הַזֹּאת יֵשׁ עָלֶיהָ תְּשׁוּבָה, וְעָלָיו נֶאֱמַר: וְדַע מַה שֶּׁתָּשִׁיב לְאֶפִּיקוֹרוֹס: אֲבָל יֵשׁ עוֹד מִין אֶפִּיקוֹרְסוּת, וְהֵם הַחָכְמוֹת שֶׁאֵינָם חָכְמוֹת, אֶלָּא מֵחֲמַת שֶׁהֵם עֲמֻקִּים וְאֵינָם מַשִּׂיגִים אוֹתָם, וּמֵחֲמַת זֶה נִרְאִים כְּחָכְמוֹת. כְּמוֹ לְמָשָׁל, כְּשֶׁאֶחָד אוֹמֵר סְבָרָא שֶׁקֶר בְּגמפ"ת [גְּמָרָא, פֵּרוּשׁ רַשִׁ"י, תּוֹסָפוֹת], וּמֵחֲמַת שֶׁאֵין לַמְדָן לְיַשֵּׁב הַקֻּשְׁיָא שֶׁבָּא עַל־יְדֵי סְבָרָא זוֹ, עַל־יְדֵי־זֶה נִדְמֶה שֶׁאָמַר סְבָרָא וְחָכְמָה גְּדוֹלָה, אַף שֶׁבֶּאֱמֶת אֵינוֹ סְבָרָא כְּלָל; כֵּן יֵשׁ כַּמָּה מְבוּכוֹת וְקֻשְׁיוֹת אֵצֶל הַמְּחַקְּרִים, שֶׁבֶּאֱמֶת אֵינָם שׁוּם חָכְמָה, וְהַקֻּשְׁיוֹת בְּטֵלִים מֵעִקָּרָא, אַךְ מֵחֲמַת שֶׁאֵין בְּהַשֵּׂכֶל אֱנוֹשִׁי לְיַשְּׁבָם, עַל־יְדֵי־זֶה נִדְמִים לְחָכְמוֹת וְקֻשְׁיוֹת. וּבֶאֱמֶת אִי אֶפְשָׁר לְיַשֵּׁב אֵלּוּ הַקֻּשְׁיוֹת, כִּי אֵלּוּ הַקֻּשְׁיוֹת שֶׁל אֶפִּיקוֹרְסוּת הַזֹּאת בָּאִים מֵחָלָל הַפָּנוּי, אֲשֶׁר שָׁם בְּתוֹךְ הֶחָלָל הַפָּנוּי אֵין שָׁם אֱלֹקוּת כִּבְיָכוֹל, וְעַל כֵּן אֵלּוּ הַקֻּשְׁיוֹת הַבָּאִים מִשָּׁם, מִבְּחִינַת חָלָל הַפָּנוּי, אִי אֶפְשָׁר בְּשׁוּם אֹפֶן לִמְצֹא לָהֶם תְּשׁוּבָה, הַיְנוּ לִמְצֹא שָׁם אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי אִלּוּ הָיָה מוֹצֵא שָׁם גַּם כֵּן אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אִם־כֵּן לֹא הָיָה פָּנוּי, וְהָיָה הַכֹּל אֵין סוֹף כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן עַל הָאֶפִּיקוֹרְסוּת הַזֹּאת נֶאֱמַר ( משלי ב ): כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן; כִּי אֵין שׁוּם תְּשׁוּבָה עַל הָאֶפִּיקוֹרְסוּת הַזֹּאת, מֵאַחַר שֶׁבָּא מֵחָלָל הַפָּנוּי, שֶׁמִּשָּׁם צִמְצֵם אֱלֹקוּתוֹ כִּבְיָכוֹל. רַק יִשְׂרָאֵל עַל־יְדֵי אֱמוּנָה עוֹבְרִים עַל כָּל הַחָכְמוֹת, וַאֲפִלּוּ עַל הָאֶפִּיקוֹרְסוּת הַזֹּאת הַבָּא מֵחָלָל הַפָּנוּי, כִּי הֵם מַאֲמִינִים בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּלִי שׁוּם חֲקִירָה וְחָכְמָה, רַק בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין, נִמְצָא שֶׁהוּא כִּבְיָכוֹל בְּתוֹךְ כָּל הָעוֹלָמוֹת וּסְבִיב כָּל הָעוֹלָמוֹת, וְצָרִיךְ לִהְיוֹת הֶפְרֵשׁ כִּבְיָכוֹל בֵּין הַמִּלּוּי וְהַסִּבּוּב, שֶׁאִם לָאו, אִם־כֵּן הַכֹּל אֶחָד, אַךְ עַל־יְדֵי בְּחִינַת הֶחָלָל הַפָּנוּי, שֶׁמִּשָּׁם צִמְצֵם אֱלֹקוּתוֹ, כִּבְיָכוֹל, וּבְתוֹכוֹ בָּרָא אֶת כָּל הַבְּרִיאָה. נִמְצָא, שֶׁהֶחָלָל הַפָּנוּי מַקִּיף אֶת כָּל הָעוֹלָם, וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁהוּא סוֹבֵב כָּל עָלְמִין, מְסַבֵּב גַּם עַל הֶחָלָל הַפָּנוּי, וְעַל כֵּן שַׁיָּךְ לוֹמַר מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין, הַיְנוּ כָּל הַבְּרִיאָה שֶׁנִּבְרָא בְּתוֹךְ הֶחָלָל הַפָּנוּי, וְגַם סוֹבֵב כָּל עָלְמִין, הַיְנוּ שֶׁמְּסַבֵּב גַּם עַל הֶחָלָל הַפָּנוּי, וּבָאֶמְצַע מַפְסִיק הֶחָלָל הַפָּנוּי, שֶׁכִּבְיָכוֹל צִמְצֵם מִשָּׁם אֱלֹקוּתוֹ: וְהִנֵּה עַל־יְדֵי אֱמוּנָה, שֶׁמַּאֲמִינִים שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין, וּמֵאַחַר שֶׁהוּא סוֹבֵב כָּל עָלְמִין, אִם־כֵּן שֶׁגַּם הֶחָלָל הַפָּנוּי בְּעַצְמוֹ נִתְהַוָּה מֵחָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ, וּבְוַדַּאי בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ יֵשׁ שָׁם אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, רַק שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג זֹאת, וְלִמְצֹא שָׁם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כַּנַּ"ל, עַל־כֵּן הֵם עוֹבְרִים עַל כָּל הַחָכְמוֹת וְהַקֻּשְׁיוֹת וְהָאֶפִּיקוֹרְסוּת הַבָּא מִשָּׁם מֵחָלָל הַפָּנוּי, כִּי יוֹדְעִים שֶׁבְּוַדַּאי אִי אֶפְשָׁר לִמְצֹא לָהֶם תְּשׁוּבָה, כִּי אִם הָיָה מוֹצֵא עֲלֵיהֶם תְּשׁוּבָה, הַיְנוּ שֶׁהָיָה מוֹצֵא בָּהֶם אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אִם־כֵּן לֹא הָיָה חָלָל הַפָּנוּי, וְלֹא הָיָה אֶפְשָׁר לְהִתְהַוּוֹת הַבְּרִיאָה. אֲבָל בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ בְּוַדַּאי יֵשׁ עֲלֵיהֶם תְּשׁוּבָה, וּבְוַדַּאי יֵשׁ שָׁם אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ. אֲבָל עַל־יְדֵי חֲקִירוֹת נִשְׁקָעִים שָׁם, כִּי אִי אֶפְשָׁר לִמְצֹא שָׁם אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, מֵאַחַר שֶׁהוּא בְּחִינַת חָלָל הַפָּנוּי, רַק צְרִיכִין לְהַאֲמִין שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ סוֹבֵב גַּם עָלָיו, וּבְוַדַּאי בֶּאֱמֶת גַּם שָׁם יֵשׁ אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ. וְעַל־כֵּן יִשְׂרָאֵל נִקְרָאִים עִבְרִיִּים, עַל־שֵׁם שֶׁהֵם עוֹבְרִים בֶּאֱמוּנָתָם עַל כָּל הַחָכְמוֹת, וַאֲפִלּוּ עַל הַחָכְמוֹת שֶׁאֵינָם חָכְמוֹת, הַיְנוּ הָאֶפִּיקוֹרְסוּת הַשֵּׁנִית הַבָּא מֵחָלָל הַפָּנוּי כַּנַּ"ל. וְעַל־כֵּן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִקְרָא אֱלֹקֵי הָעִבְרִיִּים ( שמות ג ), מִלְּשׁוֹן עֵבֶר הַנָּהָר ( יהושע כד ), לְשׁוֹן צְדָדִין, הַיְנוּ שֶׁאֱלֹקוּתוֹ מְסַבֵּב גַּם עַל הֶחָלָל הַפָּנוּי, הַבָּא עַל־יְדֵי הַצִּמְצוּם, שֶׁצִּמְצֵם הָאוֹר לִצְדָדִין. וְעַל־כֵּן יִשְׂרָאֵל נִקְרָאִים עִבְרִיִּים, שֶׁעַל־יְדֵי אֱמוּנָתָם, שֶׁמַּאֲמִינִים שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֱלֹקֵי הָעִבְרִיִּים כַּנַּ"ל, הֵם עוֹבְרִים עַל כָּל הַחָכְמוֹת וְעַל מַה שֶּׁאֵינָם חָכְמוֹת, הַיְנוּ הָאֶפִּיקוֹרְסוּת הַשֵּׁנִית כַּנַּ"ל. וְעַל־כֵּן בְּוַדַּאי מִזֶּה הָאֶפִּיקוֹרְסוּת הַשֵּׁנִית, בְּוַדַּאי צָרִיךְ לִזָּהֵר יוֹתֵר וְיוֹתֵר לִבְרֹחַ וּלְהִמָּלֵט מִשָּׁם, לִבְלִי לְעַיֵּן וּלְהַבִּיט בְּדִבְרֵיהֶם כְּלָל, כִּי, חַס וְשָׁלוֹם, בְּוַדַּאי יִשְׁקַע שָׁם, כִּי עָלָיו נֶאֱמַר: כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְכוּ' כַּנַּ"ל:

2. Know this: there are two kinds of heresy. The first kind derives from secular science, and about it the sages have said "Know how to respond to the heretic." ( Avot 2:14 ). This heresy has a response, because it derives from the debris of the broken vessels. As we know, the [original] light [of creation] was too intense and broke the vessels, from which the klippot were formed. Secular science derives from here, from the broken vessels and the surplus of holiness. Just as man has all kinds of surplus parts, like nails, hair or sweat, each of the sciences derives from a different surplus and residue of holiness, and sorcery also derives from this source. Someone who falls into this kind of heresy, even though they should obviously try and escape from such a place; in any case, they can be saved, because in such places one can still find the Holy One, if one seeks Him out, since they derive from the broken vessels which contain a certain amount of holy sparks and divine letters. Therefore, anyone who falls into such a place can still find godliness and the wisdom to resolve the challenges such heretical science presents. Seeing as secular science derives from the surplus of holiness and contains divine vitality, this kind of heresy has a response, and therefore the sages were able to say "Know how to respond to the heretic." There exists, however, another kind of heresy, which consists of types of 'wisdom' which are not wisdom at all, but since they are deep and cannot be comprehended, they seem to be wisdom. For instance, when one makes a false reasoning in the study of Talmud and no one is learned enough to resolve the challenges arising from such reasoning - even though it actually isn't reasoning at all! For several of the theories have embarrassing flaws and are not wisdom at all, and all their challenges are fundamentally mistaken, but the human intellect can't resolve them and they therefore appear to be wisdom. Actually, these heretical challenges really can't be resolved because they derive from the empty void, and the empty void seems to be devoid of divinity. Any response to these challenges is tantamount to finding the Holy One within them, and this is absolutely impossible, since in such a case the void would not be empty and everything would be ein sof , as we have shown. Therefore it is written of this kind of heresy, "All who go there do not return," ( Proverbs 2:19 ), since there is no possible response ( teshuva , which can also mean 'return') to this heresy, as it comes from the empty void formed by the retraction of His divinity. Yet Israel, by virtue of their faith, transcend all kinds of wisdom, and even over the heresy of the void, and don't engage in any kind of rational research, but have perfect faith in the Holy One, who "fills all the worlds and surrounds all the worlds." (Ra'aya Meheimana 225). Since he seemingly both fills the worlds and surrounds them, there must be a space between the filling and the surrounding, otherwise everything would be one. The world was created within the empty void, from which He seemingly retracted Himself, and the Holy One who surrounds all worlds also surrounds the empty void, and therefore it is said that he fills all worlds (creation) and surrounds all worlds, and in between there is an empty gap seemingly absent of Him. Yet the empty void was also created from His holy wisdom, and certainly it truly does contain divinity which cannot be comprehended. Therefore Israel transcend all such heretical wisdoms and challenges, knowing that they can't be responded to, since doing so would destroy the empty void and the created world would not be able to exist. Yet the deep truth is that there is a response and there certainly truly is divinity within the void, but examining such things leads one to sink deep down, because it looks like the Holy One is absent from within. Israel, though, has faith in the Holy One who surrounds and fills all the worlds, and this is why they are called Hebrews, Ivrim , because their faith transcends ( 'ovrim ) all these wisdoms, even the second kind. As such, the Holy One is called "God of the Hebrews," ( Exodus 3:18 ), like "Beyond the river" ( Joshua 24:2 ), [the word 'ever ] refers to the sides, since He retracted His light to the sides, and this is why Israel is also called Hebrews because of their faith in the Holy One, by which they transcend the wisdoms of the first kind of heresy and the non-wisdoms of the second. Consequently, one must certainly be extremely cautious of this second kind of heresy, keeping far from it and not examining it at all, since that would lead to sinking in it, God forbid, as it says "All who go there do not return."

ג אַךְ דַּע, אִם יֵשׁ צַדִּיק גָּדוֹל, שֶׁהוּא בְּחִינַת מֹשֶׁה, הוּא צָרִיךְ דַּוְקָא לְעַיֵּן בְּדִבְרֵי הָאֶפִּיקוֹרְסוּת אֵלּוּ, וְאַף שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְיַשְּׁבָם כַּנַּ"ל, עַל כָּל זֶה עַל־יְדֵי עִיּוּנוֹ שֶׁמְּעַיֵּן שָׁם, הוּא מַעֲלֶה מִשָּׁם כַּמָּה נְשָׁמוֹת שֶׁנָּפְלוּ וְנִשְׁקְעוּ בְּתוֹךְ הָאֶפִּיקוֹרְסוּת הַזֹּאת. כִּי אֵלּוּ הַמְּבוּכוֹת וְהַקֻּשְׁיוֹת שֶׁל הָאֶפִּיקוֹרְסוּת הַזֹּאת הַבָּא מֵחָלָל הַפָּנוּי, הֵם בִּבְחִינַת שְׁתִיקָה, מֵאַחַר שֶׁאֵין עֲלֵיהֶם שֵׂכֶל וְאוֹתִיּוֹת לְיַשְׁבָם כַּנַּ"ל. כִּי הַבְּרִיאָה הָיְתָה עַל־יְדֵי הַדִּבּוּר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ( תהלים לג ): בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ, וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם. וּבְהַדִּבּוּר יֵשׁ חָכְמָה, כִּי כְּלָל הַדִּבּוּר הוּא רַק חֲמֵשֶׁת מוֹצָאוֹת הַפֶּה, וְעַל יָדָם נִתְהַוּוּ כָּל הַדְּבָרִים שֶׁל כָּל הַבְּרִיאָה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם קד): כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ. וְהַדִּבּוּר הוּא הַגְּבוּל שֶׁל כָּל הַדְּבָרִים, כִּי הִגְבִּיל חָכְמָתוֹ בְּהָאוֹתִיּוֹת, שֶׁאוֹתִיּוֹת אֵלּוּ הֵם גְּבוּל לָזֶה, וְאוֹתִיּוֹת אֵלּוּ הֵם גְּבוּל לָזֶה. אֲבָל בְּהֶחָלָל הַפָּנוּי, שֶׁהוּא מַקִּיף כָּל הָעוֹלָמוֹת כַּנַּ"ל, וְהוּא פָּנוּי מִכֹּל כִּבְיָכוֹל כַּנַּ"ל, אֵין שָׁם שׁוּם דִּבּוּר, וַאֲפִלּוּ שֵׂכֶל בְּלֹא אוֹתִיּוֹת כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן הַמְּבוּכוֹת הַבָּאִים מִשָּׁם, הֵם בִּבְחִינַת שְׁתִיקָה. וּכְמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּמשֶׁה ( מנחות כט ), כְּשֶׁשָּׁאַל עַל מִיתַת רַבִּי עֲקִיבָא: זוֹ תּוֹרָה וְזֶה שְׂכָרָהּ, הֵשִׁיבוּ לוֹ: שְׁתֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה. הַיְנוּ שֶׁאַתָּה צָרִיךְ לִשְׁתֹּק, וְלִבְלִי לִשְׁאֹל תְּשׁוּבָה וְתֵרוּץ עַל קֻשְׁיָא זוֹ, כִּי כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַדִּבּוּר, עַל־כֵּן אַתָּה צָרִיךְ לִשְׁתֹּק עַל שְׁאֵלָה זוֹ, כִּי הוּא בִּבְחִינוֹת עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה, שֶׁאֵין שָׁם דִּבּוּר לְיַשֵּׁב אוֹתָהּ. וּכְמוֹ כֵן אֵלּוּ הַקֻּשְׁיוֹת וְהַמְּבוּכוֹת שֶׁבָּאִים מֵחָלָל הַפָּנוּי, שֶׁאֵין שָׁם דִּבּוּר וְלֹא שֵׂכֶל כַּנַּ"ל, עַל־כֵּן הֵם בִּבְחִינַת שְׁתִיקָה, וְצָרִיךְ רַק לְהַאֲמִין וְלִשְׁתֹּק שָׁם. וְעַל־כֵּן אָסוּר לִכְנֹס וּלְעַיֵּן בְּדִבְרֵי הָאֶפִּיקוֹרְסוּת וְהַמְּבוּכוֹת אֵלּוּ כִּי־אִם צַדִּיק שֶׁהוּא בְּחִינַת מֹשֶׁה, כִּי מֹשֶׁה הוּא בְּחִינַת שְׁתִיקָה, בִּבְחִינוֹת שֶׁנִּקְרָא כְּבַד פֶּה ( שמות ד ), בְּחִינַת שְׁתִיקָה, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַדִּבּוּר. וְעַל־כֵּן הַצַּדִּיק שֶׁהוּא בְּחִינוֹת מֹשֶׁה, בְּחִינוֹת שְׁתִיקָה, יָכוֹל לְעַיֵּן בְּדִבְרֵי הַמְּבוּכוֹת אֵלּוּ, שֶׁהֵם בְּחִינוֹת שְׁתִיקָה כַּנַּ"ל, וְצָרִיךְ דַּוְקָא לְעַיֵּן, כְּדֵי לְהַעֲלוֹת הַנְּשָׁמוֹת שֶׁנָּפְלוּ לְשָׁם כַּנַּ"ל:

3. Know this: in fact, a great Tzaddik , one on the level of Moses, actually must engage with such heresy, even though it is impossible to resolve it, as we have seen. Be that as it may, by his engagement there he manages to raise such souls that have fallen and sunk in this heresy. The challenges and difficulties of such heresy coming from the empty void have the aspect of silence, since they are not associated with [divine] letters or thought. "By the word of the LORD were the heavens made; and all the host by the breath of His mouth." ( Psalms 33:6 ), and there is wisdom in all speech, since speech come from the five parts of the mouth (two sets of teeth, two lips and the tongue), and through them were all things and words of creation formed, as it says "You created all in wisdom" ( Psalms 104:24 ). Speech is the limit of all things, since He limited his [infinite] wisdom by means of letters, each combination of letters being a boundary to something else. However, the empty void is utterly empty of everything, even letters. Thus all the challenges coming from such a place have the aspect of silence. We learn in the story of Moses enquiring after the death of Rabbi Akiva, "He asked 'Is this Torah, and is this its reward?', and was told 'Silence! This has been decided!'" ( Menahot 29b ). He was told to stay silent, not to respond or confront such a question, since it is one that has been decided ( ala bamachshava , literally means 'risen up in thought'), it has risen to the level of thought, where there is no speech. These questions, therefore, are ones of silence, and all one can do is have faith and remain silent, and none are permitted to engage with such heresies except for a true Tzaddik , who is similar to Moses, since Moses is of the aspect of silence and was described as "heavy of the mouth" ( Exodus 4:10 ). Such silence is higher than speech, and it is because of this that a true Tzaddik like Moses can engage in these challenges, which are also of the aspect of silence - indeed, they must engage in such things in order to raise the souls of those who have fallen in there.

ד וְדַע, כִּי מַחֲלֹקֶת הִיא בְּחִינוֹת בְּרִיאַת הָעוֹלָם. כִּי עִקַּר בְּרִיאַת הָעוֹלָם – עַל־יְדֵי חָלָל הַפָּנוּי כַּנַּ"ל, כִּי בְּלֹא זֶה הָיָה הַכֹּל אֵין סוֹף, וְלֹא הָיָה מָקוֹם לִבְרִיאַת הָעוֹלָם כַּנַּ"ל, וְעַל־כֵּן צִמְצֵם הָאוֹר לִצְדָדִין, וְנַעֲשָׂה חָלָל הַפָּנוּי, וּבְתוֹכוֹ בָּרָא אֶת כָּל הַבְּרִיאָה, הַיְנוּ הַיָּמִים וְהַמִּדּוֹת, עַל־יְדֵי הַדִּבּוּר, כַּנִּזְכַּר לְעֵיל: בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וְכוּ'. וְכֵן הוּא בְּחִינַת הַמַּחֲלוֹקוֹת, כִּי אִלּוּ הָיוּ כָּל הַתַּלְמִידֵי־חֲכָמִים אֶחָד, לֹא הָיָה מָקוֹם לִבְרִיאַת הָעוֹלָם, רַק עַל יְדֵי הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁבֵּינֵיהֶם, וְהֵם נֶחֱלָקִים זֶה מִזֶּה, וְכָל אֶחָד מוֹשֵׁךְ עַצְמוֹ לְצַד אַחֵר, עַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה בֵּינֵיהֶם בְּחִינוֹת חָלָל הַפָּנוּי, שֶׁהוּא בְּחִינוֹת צִמְצוּם הָאוֹר לִצְדָדִין, שֶׁבּוֹ הוּא בְּרִיאַת הָעוֹלָם עַל יְדֵי הַדִּבּוּר כַּנַּ"ל. כִּי כָּל הַדְּבָרִים שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם מְדַבֵּר, הַכֹּל הֵם רַק בִּשְׁבִיל בְּרִיאַת הָעוֹלָם, שֶׁנַּעֲשֶׂה עַל יָדָם בְּתוֹךְ הֶחָלָל הַפָּנוּי שֶׁבֵּינֵיהֶם. כִּי הַתַּלְמִידֵי־חֲכָמִים בּוֹרְאִים אֶת הַכֹּל עַל יְדֵי דִּבְרֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ( ישעיה נא ): וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אַתָּה – אַל תִּקְרֵי עַמִּי אֶלָּא עִמִּי; מָה אֲנָא עֲבַדִי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא בְּמִלּוּלִי, אַף אַתֶּם כֵּן (כ"שּׁ בזוהר בהקדמה דף ה). אַךְ צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְדַבֵּר יוֹתֵר מִדַּי, רַק כְּפִי צֹרֶךְ בְּרִיאַת הָעוֹלָם, לֹא יוֹתֵר. כִּי עַל יְדֵי רִבּוּי הָאוֹר, שֶׁלֹּא הָיוּ הַכֵּלִים יְכוֹלִים לִסְבֹּל רִבּוּי הָאוֹר, נִשְׁתַּבְּרוּ, וּמִשְּׁבִירַת הַכֵּלִים הָיָה הִתְהַוּוּת הַקְּלִפּוֹת; כֵּן אִם אֶחָד מַרְבֶּה לְדַבֵּר, מִזֶּה גּוֹרֵם הִתְהַוּוּת הַקְּלִפּוֹת, כִּי הוּא בְּחִינַת רִבּוּי הָאוֹר, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה הָיוּ שְׁבִירַת הַכֵּלִים, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה הִתְהַוּוּת הַקְּלִפּוֹת:
וְזֶה פֵּרוּשׁ הַמִּשְׁנָה: כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב מִשְּׁתִיקָה. וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶּׁה. וְכָל הַמַּרְבֶּה דְּבָרִים מֵבִיא חֵטְא ( אבות פ"א ). כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים וְכוּ'. בֵּין הַחֲכָמִים, הוּא בְּחִינַת חָלָל הַפָּנוּי, שֶׁנִּתְהַוָּה וְנַעֲשָׂה בֵּין הַחֲכָמִים, עַל יְדֵי הַפֵּרוּד וְהַמַּחֲלֹקֶת שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶם כַּנַּ"ל. וְזֶה בֵּין הַחֲכָמִים דַּיְקָא, הַיְנוּ שֶׁיֵּשׁ פֵּרוּד וּמַחֲלֹקֶת בֵּינֵיהֶם, כִּי אִם הָיוּ כֻּלָּם אֶחָד, אֵין שַׁיָּךְ לוֹמַר בֵּין הַחֲכָמִים. וְעַל־יְדֵי הַמַּחֲלֹקֶת נַעֲשָׂה בְּחִינוֹת חָלָל הַפָּנוּי, וּבְתוֹךְ הֶחָלָל הַפָּנוּי הַזֶּה נַעֲשָׂה בְּרִיאַת הָעוֹלָם, הַיְנוּ הַיָּמִים וְהַמִּדּוֹת. וְזֶה: כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי – שֶׁהָיִיתִי מְגַדֵּל יָמַי וּמִדּוֹתַי, שֶׁהוּא בְּחִינַת בְּרִיאַת הָעוֹלָם. בֵּין הַחֲכָמִים – בֵּין הַחֲכָמִים דַּיְקָא, בְּתוֹךְ הֶחָלָל הַפָּנוּי כַּנַּ"ל, כִּי שָׁם נַעֲשָׂה כָּל הַבְּרִיאָה כַּנַּ"ל. וְזֶה גָּדַלְתִּי – שֶׁהִגְדַּלְתִּי יָמַי וּמִדּוֹתַי, מִקַּטְנוּת לְגַדְלוּת. וְזֶה שֶׁקְּרָאָם יָמַי, כִּי הֵם יָמִים שֶׁלּוֹ, כִּי הוּא בּוֹרֵא אֶת הָעוֹלָם וְכוּ' כַּנַּ"ל. וְזֶה: וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב מִשְּׁתִיקָה – כִּי שָׁם בֶּחָלָל הַפָּנוּי אֵין טוֹב מִשְּׁתִיקָה כַּנַּ"ל, כִּי אָסוּר לִכְנֹס לְשָׁם כִּי־אִם מִי שֶׁהוּא בִּבְחִינוֹת שְׁתִיקָה, בְּחִינַת מֹשֶׁה כַּנַּ"ל. וְזֶה שֶׁאָמַר: כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים וְלֹא מָצָאתִי וְכוּ', כִּי עַל יְדֵי שֶׁאָחַז בְּמַדְרֵגָה זוֹ, בִּבְחִינַת שְׁתִיקָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר שֶׁאֵין טוֹב מִשְּׁתִיקָה, עַל־כֵּן הָיָה מְגַדֵּל יָמָיו וּמִדּוֹתָיו שָׁם בֶּחָלָל הַפָּנוּי, כִּי אָסוּר לִכְנֹס לְשָׁם כִּי־אִם מִי שֶׁהוּא בִּבְחִינוֹת שְׁתִיקָה כַּנַּ"ל. וְזֶה: וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה, וְכָל הַמַּרְבֶּה דְּבָרִים מֵבִיא חֵטְא – כִּי כָּל מִדְרָשָׁם וְדִבְרֵיהֶם, שֶׁאֵלּוּ הַחֲכָמִים מְדַבְּרִים, אֵין הָעִקָּר הַמִּדְרָשׁ בִּלְבַד, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה, שֶׁיַּעֲשׂוּ וְיִבְרְאוּ עַל יְדֵי דִּבְרֵיהֶם אֶת הָעוֹלָם כַּנַּ"ל, אַל תִּקְרֵי עַמִּי אֶלָּא עִמִּי כַּנַּ"ל. אַךְ כָּל הַמַּרְבֶּה דְּבָרִים מֵבִיא חֵטְא, כִּי מֵרִבּוּי הָאוֹר נִתְהַוּוּ הַקְּלִפּוֹת כַּנַּ"ל :

4. Know this: dispute is like the creation of the world. The essence of the creation of the world is the empty void, as we have shown, without which everything would be ein sof , with no space for the world to be created in. Therefore He retracted the light to the sides, forming an empty void, within which He created all of creation - time and space - using speech. (As it says: "The heavens were created by the word of the LORD" [ Psalms 33:6 ].) This holds the aspect of dispute, for if all the wise scholars were one, there would be no space for creation. Only through the dispute between them - in which they separate from each other and each distances himself a different side - they create between them something similar to the empty void, and they are like the light retracting to the sides, through which the world was able to be created. For all the words they use are ultimately only for the creation of the world created in the void between them. Wise scholars create everything through their speech, as it says: "Say to Zion, you are my people." ( Isaiah 51:16 ), and we are told not to read ami 'my people' but rather imi 'with me' - just as I create heaven and earth with words, so do you. (Tikkunei Zohar, Intro. 5). Still, one must be careful not to speak too much, only as much as is needed to create the world and no more. Because it was the over-abundance of light, which the vessels could not take, that cracked them, and from their shards the klippot were created. So too with speech: too much speech creates klippot through the over-abundance of light.
This is the meaning of the Mishna ( Avot 1:17 ): "I spent my days growing up between the scholars, and found nothing good for the body but silence. The exposition [of Torah] is not what is essential, but deeds. And whoever increases words brings sin." "Between the scholars" - this refers to the empty void formed through the dispute and distancing between scholars. Therefore it specifically says "between", emphasising the distance and dispute between them; if everything would be one, there would be no reason to say "between". In this void the world is created, time and space. Therefore the Mishna continues "My days growing" - meaning, I increased time and space, in a sense creating a world, making time grow, because they were his days since he created a world [in the void]. "And found nothing good for the body but silence" - in the void, nothing is better than silence, since it is forbidden to enter unless one masters the aspect of silence, like Moses. This is the meaning of the Mishna: since he could reach this aspect of silence, he created time and space in the empty void between the scholars, for only through silence can one enter this place. "The exposition is not what is essential, but deeds, and whoever increases words increases sin" - because all the words and exposition of the scholars is not only for the sake of explaining things, but rather for deeds [ ma'aseh , which can also mean 'creation'], for they create worlds through their words, and yet "whoever increases words increases sin" - an over-abundance of light creates the klippot .

ה וְדַע, שֶׁעַל יְדֵי הַנִּגּוּן שֶׁל הַצַּדִּיק שֶׁהוּא בְּחִינַת מֹשֶׁה, הוּא מַעֲלֶה אֶת הַנְּשָׁמוֹת מִן הָאֶפִּיקוֹרְסוּת הַזֹּאת שֶׁל הֶחָלָל הַפָּנוּי שֶׁנָּפְלוּ לְשָׁם. כִּי דַּע, שֶׁכָּל חָכְמָה וְחָכְמָה שֶׁבָּעוֹלָם יֵשׁ לָהּ זֶמֶר וְנִגּוּן מְיֻחָד, שֶׁזֶּה הַזֶּמֶר מְיֻחָד לְחָכְמָה זוֹ, וּמִזֶּה הַזֶּמֶר נִמְשֶׁכֶת הַחָכְמָה הַזֹּאת. וְזֶה בְּחִינוֹת ( תהלים מז ): זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל; שֶׁכָּל שֵׂכֶל וְחָכְמָה יֵשׁ לוֹ זֶמֶר וְנִגּוּן. וַאֲפִלּוּ חָכְמַת הָאֶפִּיקוֹרְסוּת, יֵשׁ לָהּ נִגּוּן וְזֶמֶר הַמְיֻחָד לַחָכְמָה הָאֶפִּיקוֹרְסוּת. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ( חגיגה טו: ): אַחֵר מָה הֲוֵי בֵּהּ, זִמְרָא יְוָנִי לֹא פְּסַק מִפֻּמֵּהּ, וּכְשֶׁהָיָה קָם מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ, כַּמָּה סִפְרֵי מִינִין נוֹפְלִין מִמֶּנּוּ. כִּי זֶה תָּלוּי בָּזֶה, כִּי עַל יְדֵי זֶמֶר הַנַּ"ל שֶׁלֹּא פָּסַק מִפִּיו, עַל יְדֵי זֶה הָיוּ הַסִּפְרֵי מִינִין נוֹפְלִין מִמֶּנּוּ, כִּי זֶה הַזֶּמֶר הָיָה מְיֻחָד לְזֶה הָאֶפִּיקוֹרְסוּת וְהַמִּינוּת שֶׁהָיָה לוֹ. נִמְצָא, כָּל חָכְמָה וְחָכְמָה לְפִי בְּחִינָתָהּ וּמַדְרֵגָתָהּ, כֵּן יֵשׁ לָהּ זֶמֶר וְנִגּוּן הַשַּׁיָּךְ וּמְיֻחָד אֵלָיו. וְכֵן מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, כִּי בְּחִינַת הַחָכְמָה שֶׁבַּמַּדְרֵגָה הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנָה, יֵשׁ לָהּ זֶמֶר וְנִגּוּן יוֹתֵר עֶלְיוֹן לְפִי בְּחִינָתָהּ. וְכֵן לְמַעְלָה מַעְלָה עַד רֵאשִׁית נְקֻדַּת הַבְּרִיאָה שֶׁהִיא תְּחִילַת הָאֲצִילוּת, וְשָׁם אֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּה, וְאֵין מַקִּיף לְאוֹתָהּ חָכְמָה שֶׁיֵּשׁ שָׁם, כִּי־אִם אוֹר הָאֵין־סוֹף הַמַּקִּיף לֶחָלָל הַפָּנוּי, שֶׁבְּתוֹכוֹ כָּל הַבְּרִיאוֹת וְהַחָכְמוֹת. וּבְּוַדַאי גַּם שָׁם יֵשׁ בְּחִינַת חָכְמָה, אַךְ הַחָכְמָה שֶׁיֵּשׁ שָׁם בְּאוֹר אֵין סוֹף, אִי אֶפְשָׁר לֵידַע וּלְהַשִּׂיג אוֹתָהּ, כִּי אֵין סוֹף הוּא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ, וְחָכְמָתוֹ אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג כְּלָל, וְאֵין שָׁם רַק בְּחִינַת אֱמוּנָה, שֶׁמַּאֲמִינִים בּוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁאוֹרוֹ הָאֵין סוֹף מְסַבֵּב כָּל עָלְמִין וּמַקִּיף הַכֹּל. וֶאֱמוּנָה יֵשׁ לָהּ גַּם כֵּן זֶמֶר וְנִגּוּן הַמְיֻחָד לֶאֱמוּנָה, וּכְמוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִים שֶׁאֲפִלּוּ אֱמוּנוֹת עַכּוּ"ם בְּדִבְרֵי טָעוּתָם, יֵשׁ לְכָל אֱמוּנָה שֶׁל עַכּוּ"ם נִגּוּן מְיֻחָד, שֶׁמְּזַמְּרִין בּוֹ וְעוֹרְכִין בּוֹ בְּבֵית תְּפִלָּתָם, כֵּן לְהֵפֶךְ בִּקְדֻשָּׁה, כָּל אֱמוּנָה יֵשׁ לָהּ זֶמֶר וְנִגּוּן. וְאוֹתוֹ הַזֶּמֶר הַמְּיֻחָד לָאֱמוּנָה הַנַּ"ל, שֶׁהוּא אֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה מִכָּל הַמִּינֵי חָכְמוֹת וֶאֱמוּנוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, הַיְנוּ אֱמוּנָה בְּהָאוֹר אֵין סוֹף עַצְמוֹ הַסּוֹבֵב כָּל עָלְמִין כַּנַּ"ל, אוֹתוֹ הַזֶּמֶר הוּא גַּם כֵּן לְמַעְלָה מִכָּל הַנְּגִינוֹת וּזְמִירוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, הַשַּׁיָּכִים לְכָל חָכְמָה וֶאֱמוּנָה. וְכָל הַזְּמִירוֹת וְהַנִּגּוּנִים שֶׁל כָּל הַחָכְמוֹת, נִמְשָׁכִין מִזֶּה הַזֶּמֶר וְהַנִּגּוּן, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִכָּל הַזְּמִירוֹת וְהַנִּגּוּנִים שֶׁל כָּל הַחָכְמוֹת. כִּי הוּא הַזֶּמֶר הַשַּׁיָּךְ לְהָאֱמוּנָה בְּהָאוֹר אֵין סוֹף עַצְמוֹ, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַכֹּל. וְלֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁיַּהְפֹּךְ לְכָל הָעַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻּלָּם בְּשֵׁם ה' ( צפניה ג ), וְהַכֹּל יַאֲמִינוּ בּוֹ יִתְבָּרַךְ, אָז יִתְקַיֵּם ( שה"ש ד ): תָּבוֹאִי תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה, מֵרֹאשׁ אֲמָנָה דַּיְקָא, הַיְנוּ בְּחִינַת אֱמוּנָה עֶלְיוֹנָה זוֹ הַנַּ"ל, שֶׁהוּא רֹאשׁ לְכָל הָאֱמוּנוֹת כַּנַּ"ל. וְזֶה תָּשׁוּרִי דַּיְקָא, הַיְנוּ הַנִּגּוּן וְהַזְּמַן הַשַּׁיָּךְ לרֹאשׁ אֱמוּנָה זוֹ כַּנַּ"ל. וְלִבְחִינַת זֶמֶר שֶׁל אֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה הַזֹּאת, אֵין מִי שֶׁיִּזְכֶּה כִּי אִם צַדִּיק הַדּוֹר שֶׁהוּא בְּחִינַת מֹשֶׁה, שֶׁהוּא בְּמַדְרֵגַת אֱמוּנָה זוֹ, שֶׁהוּא בְּחִינַת שְׁתִיקָה, בְּחִינַת: שְׁתֹק כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה הַנַּ"ל, הַיְנוּ שֶׁהִיא עֲדַיִן לְמַעְלָה מֵהַדִּבּוּר כַּנַּ"ל. כִּי מֹשֶׁה הוּא בְּחִינוֹת שְׁתִיקָה כַּנַּ"ל. וְזֶה ( שמות טו ): אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה, וְאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ( סנהדרין צא: ): שָׁר לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא יָשִׁיר, מִכָּאן לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה, שֶׁעָתִיד מֹשֶׁה לָשִׁיר לֶעָתִיד לָבוֹא גַּם כֵּן. כִּי כָּל הַשִּׁירוֹת, בֵּין שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה בֵּין שֶׁל לֶעָתִיד לָבוֹא, הוּא רַק אֵצֶל מֹשֶׁה, שֶׁהוּא בְּחִינַת שְׁתִיקָה, שֶׁזָּכָה לַזֶּמֶר שֶׁשַּׁיָּךְ לָאֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה עַל הַכֹּל, שֶׁשָּׁם נִכְלָלִין כָּל הַזְּמִירוֹת, כִּי כֻלָּם נִמְשָׁכִים מִמֶּנָּה. וְזֶה שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י: יָשִׁיר – יוּד עַל־שֵׁם הַמַּחֲשָׁבָה נֶאֶמְרָה. הַיְנוּ בְּחִינוֹת כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה הַנַּ"ל, בְּחִינוֹת מֹשֶׁה, בְּחִינוֹת שְׁתִיקָה כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן עַל יְדֵי נִגּוּן שֶׁל הַצַּדִּיק, שֶׁהוּא בְּחִינוֹת מֹשֶׁה כַּנַּ"ל, עַל יְדֵי זֶה עוֹלִים וְיוֹצְאִים כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁנָּפְלוּ בְּתוֹךְ הָאֶפִּיקוֹרְסוּת הַזּאֹת שֶׁל חָלָל הַפָּנוּי, כִּי נִגּוּנוֹ הוּא בִּבְחִינוֹת רֹאשׁ אֱמוּנָה, הַיְנוּ אֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה עַל הַכֹּל, שֶׁעַל יְדֵי נִגּוּן וֶאֱמוּנָה זוֹ נִתְבַּטְּלִים כָּל הָאֶפִּיקוֹרְסוּת, וְנִכְלָלִים וְנִתְבַּטְּלִים כָּל הַנִּגּוּנִים בְּתוֹךְ הַנִּגּוּן הַזֶּה, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַכֹּל, שֶׁמִּמֶּנּוּ נִמְשָׁכִים כָּל הַנִּגּוּנִים כַּנַּ"ל:

5. Know this: by means of melody, a Tzaddik like Moses can raise the souls fallen into the heresy of the empty void. And know: every kind of wisdom in the world has melody and music which are unique to it, and each wisdom is derived from its particular music. This is the meaning of "skilful song" ( Psalms 47:8 ) - each song is associated with particular skill and wisdom. Even heretical wisdom has its own melody and music, and this explains the Talmudic description of Elisha ben Abuya, "Greek songs flowed continuously out of his mouth, and as he rose from the house of study, several books of heresy would drop off of him." ( Chagigah 15b ) - this particular song was associated with this particular heresy. Each kind of wisdom, therefore, has melody and music appropriate to its type. The melody also changes according to the level of the wisdom, higher melodies for each level of wisdom, onwards and upwards until the absolute primal level of creation, which is the point of emanation, and there is no makif to such wisdom, only the light of the ein sof surrounding the empty void, which contains the world and all wisdoms. Even at such a level there is wisdom, but such wisdom touching on the light of the ein sof itself can only be know by the Holy One, whose wisdom cannot be fathomed at all, but can only be approached by faith: faith in the Holy One whose light surrounds all the worlds - and this faith also has its own melody and music. We see that even the false faiths of idol-worshippers have melodies, that they falsely sing in their houses of worship. In contradistinction, every type of holy faith also has its unique melody. And the highest faith, that of the light of the ein sof surrounding all worlds, has a melody of the highest kind: in fact, all other melodies draw from this specific melody, which is higher than all of them because it is attached to the highest possible faith, that of the light of the ein sof . And in the future, when He will "give all peoples a clear language, to call out together in the name of the LORD" ( Zephaniah 3:9 ), and all will have faith in the Holy One, then the prophecy "Come look from the top of Amanah" ( Song of Songs 4:8 ) will be fulfilled. "The top of Amanah" - this refers to the highest faith [ emunah ], on top of all other faiths. And it specifically says "look" [ tashuri , related to shir , song], the melody and song belonging to the highest of faiths - this will be achieved by no other than the Tzaddik of the generation, one like Moses, who is on the level of such faith and capable of the aspect of silence, of whom was said "Silence, such has been thought out", one above speech. This is why it is written "Moses shall sing" ( Exodus 15:1 ), and our sages pointed out that it says "will sing" rather than "sang" ( Sanhedrin 91b ), which is a reference in the Torah to the resurrection of the dead, since Moses is destined to sing in the future all possible songs, both of this world and of the future world, since all the songs of the future exist only with Moses, who is of the aspect of silence and merited the melody of the highest possible faith, from which all other melodies derive. Thus Rashi comments on the word "sing" [ yashir , in which the letter yud is possibly superfluous], and says "yud comes to indicate thought", just like "such has been thought out", which was said of Moses and his silence. As such, by means of melody a Tzaddik like Moses can raise and extract all those souls that have fallen into the heresy of the empty void, since his melody is like "the top of Amanah", the highest faith of all. Truly, through such melodies and such faith all heresies are negated, and all melodies mix into the highest melody of all, which is the ultimate source of them all.

ו וְזֶה: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי וְכוּ'. פַּרְעֹה הוּא בְּחִינוֹת חָלָל הַפָּנוּי, כִּי פַּרְעֹה לְשׁוֹן בִּטּוּל, מִלְשׁוֹן ( שמות ה ): תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם; וְגַם פַּרְעֹה לְשׁוֹן הִתְגַּלּוּת, הַיְנוּ בְּחִינַת חָלָל הַפָּנוּי, שֶׁהוּא בָּטֵל וּפָנוּי מִכֹּל, וּבְתוֹכוֹ הִתְגַּלּוּת כָּל הַבְּרִיאָה כַּנַּ"ל. וְשָׁם בֶּחָלָל הַפָּנוּי יֵשׁ כְּבֵדוּת לֵב, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג בְּחִינוֹת הֶחָלָל הַפָּנוּי כַּנַּ"ל. וְכָל הַחָכְמוֹת הַבָּאִים מִשָּׁם, יֵשׁ בָּהֶם כְּבֵדוּת לֵב, שֶׁנִּשְׁאָרִים בְּקֻשְׁיָא עַל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְאִי אֶפְשָׁר לִמְצֹא שָׁם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, מֵחֲמַת שֶׁפִּנָּה אֱלֹקוּתוֹ מִשָּׁם כִּבְיָכוֹל, כְּדֵי שֶׁתּוּכַל הַבְּרִיאָה לְהִתְהַוּוֹת כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא וְכוּ' – שֶׁמֹּשֶׁה דַּיְקָא, יָבוֹא אֶל פַּרְעֹה, בְּחִינוֹת הֶחָלָל הַפָּנוּי, כִּי אָסוּר לִכְנֹס לְשָׁם כִּי אִם בְּחִינוֹת מֹשֶׁה כַּנַּ"ל, כִּי אִי אֶפְשָׁר לִמְצֹא שָׁם אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כַּנַּ"ל. וְזֶה: כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו. עֲבָדִים הֵם בְּחִינוֹת הַהַקְדָּמוֹת שֶׁל כָּל הַחָכְמוֹת, כִּי כָּל חָכְמָה יֵשׁ לָהּ הַקְדָּמוֹת, וְהֵם נִקְרָאִים עֲבָדִים וּמְשַׁמְּשִׁים לְהַחָכְמָה, הַיְנוּ שֶׁכָּל הַחָכְמוֹת וְהַהַקְדָּמוֹת הַבָּאִים מִשָּׁם מֵחָלָל הַפָּנוּי, יֵשׁ בָּהֶם כְּבֵדוּת לֵב, שֶׁנִּשְׁאָרִים בְּקֻשְׁיָא כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ: לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ – הַיְנוּ שֶׁמַּה שֶּׁהִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְכוּ', שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִמְצֹא שָׁם אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, זֶה הָיָה לְמַעַן שִׁיתִי וְכוּ', כְּדֵי שֶׁאָשִׁית בְּקִרְבּוֹ הָאוֹתִיּוֹת שֶׁל הַבְּרִיאָה, הַיְנוּ כְּדֵי שֶׁתּוּכַל הַבְּרִיאָה לְהִתְהַוּוֹת שָׁם, בְּתוֹךְ הֶחָלָל הַפָּנוּי, שֶׁצִּמְצֵם וּפִנָּה אֱלֹקוּתוֹ מִשָּׁם כִּבְיָכוֹל, כִּי אִם לֹא הָיָה מְצַמְצֵם אֱלֹקוּתוֹ מִשָּׁם, לֹא הָיָה מָקוֹם לַבְּרִיאָה כַּנַּ"ל. וְזֶה: וּלְמַעַן תְּסַפֵּר וְכוּ' – כִּי שָׁם, בְּתוֹךְ הַבְּרִיאָה שֶׁנִּתְהַוָּה בְּתוֹךְ חָלָל הַפָּנוּי, שָׁם תּוּכַל לְסַפֵּר וּלְדַבֵּר, כִּי יֵשׁ שָׁם אוֹתִיּוֹת וְדִבּוּר, שֶׁעַל יָדָם נִתְהַוָּה הַבְּרִיאָה כַּנַּ"ל. וְזֶה: בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ – כִּי עִקַּר כְּלַל הַבְּרִיאָה הָיְתָה בִּשְׁבִיל רַחֲמָנוּתוֹ כַּנַּ"ל, וְהַבְּרִיאָה הָיְתָה עַל יְדֵי הַדִּבּוּר כַּנַּ"ל. נִמְצָא, שֶׁבְּכָל דָּבָר שֶׁנִּבְרָא בְּתוֹךְ הֶחָלָל הַפָּנוּי, יֵשׁ שָׁם צִמְצוּם רַחֲמָנוּתוֹ, כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ צִמְצֵם רַחֲמָנוּתוֹ, וּבָרָא אֶת הַדָּבָר הַזֶּה בְּתַבְנִית וּדְמוּת הַזֶּה, כְּפִי הָרַחֲמָנוּת שֶׁלּוֹ, שֶׁמִּדַּת רַחֲמָנוּתוֹ יִתְבָּרַךְ חִיְּבָה, שֶׁזֶּה הַדָּבָר יִהְיֶה כָּךְ. כִּי הָרַחֲמָנוּת – שֹׁרֶשׁ כָּל הַבְּרִיאָה, כִּי הַכֹּל נִבְרָא כְּדֵי לְגַלּוֹת רַחֲמָנוּתוֹ כַּנַּ"ל. וְזֶה: וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ – עַד כָּאן רַחֲמֵי הָאָב עַל הַבֵּן (כמו שפירש רש"י בראשית כא על פסוק אם תשקור לי ולניני ולנכדי), כִּי בַּמֶּה שֶּׁהוּא אַחַר הַבְּרִיאָה, שָׁם תוּכַל לְסַפֵּר וּלְדַבֵּר, וּלְהַשִּׂיג צִמְצוּם רַחֲמָנוּתוֹ שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר. עַד כָּאן רַחֲמֵי הָאָב וְכוּ', הַיְנוּ שֶׁבַּדָּבָר הַזֶּה יֵשׁ כָּל כָּךְ רַחֲמָנוּת, וּבַדָּבָר הַזֶּה יֵשׁ כָּל כָּךְ רַחֲמָנוּת. וְזֶה: אֶת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְכוּ' – זֶה בְּחִינַת הַקְּלִפּוֹת שֶׁבָּאִים מֵרִבּוּי הָאוֹר מִשְּׁבִירַת כֵּלִים. כִּי הִתְעַלַּלְתִּי – פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י: שִׂחַקְתִּי. הַיְנוּ שֶׁעָשִׂיתִי שְׂחוֹק וְעוֹלֵלוּת בָּעוֹלָם, הַיְנוּ בְּחִינַת הַקְּלִפּוֹת, שֶׁהֵן כְּנֶגֶד הַקְּדֻשָּׁה רַק כְּמוֹ מִי שֶׁמְּדַמֶּה וּמְשַׂחֵק וּמְעַקֵּם עַצְמוֹ לַחֲבֵרוֹ, כִּי הֵם רַק כְּקוֹף הַמְשַׂחֵק וּמְדַמֶּה עַצְמוֹ לְאָדָם. וְזֶהוּ: וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם – כִּי יֵשׁ שָׁם אוֹתִיּוֹת, כִּי הֵם בָּאִים מֵרִבּוּי אוֹר, מִשְּׁבִירַת כֵּלִים כַּנַּ"ל. עַל כֵּן וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' – כִּי שָׁם תּוּכְלוּ לְהַכִּיר אֶת ה', כִּי יֵשׁ שָׁם נִיצוֹצֵי הַקְּדֻשָּׁה וְאוֹתִיּוֹת כַּנַּ"ל. הַיְנוּ, שֶׁאֲפִלּוּ בְּתוֹךְ בְּחִינַת הַשְּׂחוֹק, בְּחִינַת הַקְּלִפּוֹת, הַיְנוּ בְּחִינַת אֶפִּיקוֹרְסִית הָרִאשׁוֹנָה, שֶׁבָּא מִבְּחִינַת רִבּוּי אוֹר כַּנַּ"ל, גַּם שָׁם תּוּכַל לְהַכִּיר אֶת ה'. כִּי עָלָיו נֶאֱמַר: וְדַע מַה שֶּׁתָּשִׁיב לְאֶפִּיקוֹרוֹס כַּנַּ"ל. כִּי אֶפְשָׁר לִמְצֹא שָׁם אוֹתִיּוֹת וְנִיצוֹצוֹת לְיַשְּׁבָם, כִּי הֵם בָּאִים מִשְּׁבִירַת כֵּלִים כַּנַּ"ל:
וְזֶה: וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל פַּרְעֹה וְכוּ', הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבוּלֶךָ. מָחָר הוּא בְּחִינַת לֶעָתִיד לָבוֹא, כִּי מָחָר לְקַבֵּל שָׂכָר ( עירובין כב ), בְּחִינַת ( בראשית ל ): וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר, הַיְנוּ בְּחִינַת קִבּוּל הַשָּׂכָר לֶעָתִיד לָבוֹא, וְאָז יָבִינוּ בְּחִינַת הֶחָלָל הַפָּנוּי שֶׁהוּא עַל יְדֵי הַצִּמְצוּם, אֵיךְ אֶפְשָׁר לִהְיוֹת שֶׁבֶּאֱמֶת יֵשׁ שָׁם אֱלֹקוּת, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן הוּא חָלָל הַפָּנוּי כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ בְּעַצְמוֹ הַקִּבּוּל שָׂכָר, כִּי עִקַּר הַקִּבּוּל שָׂכָר לֶעָתִיד הוּא, שֶׁיַּשִּׂיגוּ הַשָּׂגוֹת, וְיָבִינוּ מַה שֶּׁהָיָה אִי אֶפְשָׁר לְהָבִין בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאָז יֵדְעוּ שֶׁהֶחָלָל הַפָּנוּי הוּא בִּבְחִינַת אַרְבֶּה, כְּהַהוּא קַמְצָא דִּלְבוּשֵׁהּ מִנֵּהּ וּבֵהּ ( בראשית רבה פ' כא ), (כַּמּוּבָא בְּכָל סִפְרֵי קַבָּלָה, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת סוֹד חָלָל הַפָּנוּי). לְבוּשׁ הוּא בְּחִינַת הַצִּמְצוּם שֶׁל חָלָל הַפָּנוּי, שֶׁעַל יָדוֹ בְּחִינַת הַלְּבוּשִׁין, יָבִינוּ שֶׁהוּא מִנֵּהּ וּבֵהּ, שֶׁבֶּאֱמֶת יֵשׁ שָׁם אֱלֹקוּת, וְאַף עַל פִּי כֵן הוּא בְּחִינַת לְבוּשׁ, בְּחִינַת צִמְצוּם, בְּחִינַת חָלָל הַפָּנוּי. וְזֶה בְּחִינַת: וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר. צִדְקָתִי – בְּחִינַת לְבוּשִׁין, בְּחִינַת ( איוב כט ): צֶדֶק לָבַשְׁתִּי; שֶׁאָז בְּיוֹם מָחָר, שֶׁיִּהְיֶה הַקִּבּוּל שָׂכָר, יִתְגַּלֶּה סוֹד בְּחִינוֹת הַלְּבוּשִׁין, בְּחִינַת הַצִּמְצוּם שֶׁל הֶחָלָל הַפָּנוּי כַּנַּ"ל. כִּי אָז יִתְגַּלֶּה רֹאשׁ אֲמָנָה הַנַּ"ל, בְּחִינַת: תָּבוֹאִי תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה הַנַּ"ל, בְּחִינַת הַנִּגּוּן הָעֶלְיוֹן שֶׁל רֹאשׁ אֱמוּנָה הַנַּ"ל, שֶׁעַל־יָדוֹ נִתְבַּטֵּל כָּל הַמְּבוּכוֹת שֶׁל חָלָל הַפָּנוּי כַּנַּ"ל. וְזֶה הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה – רָאשֵׁי־תֵּבוֹת: אָכֵן רוּחַ הוּא בֶּאֱנוֹשׁ ( איוב לב ); בְּחִינַת נְגִינָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת רוּחַ. הַיְנוּ, שֶׁאָז יִתְגַּלֶּה הַנִּגּוּן וְהַזֶּמֶר שֶׁל רֹאשׁ אֱמוּנָה כַּנַּ"ל, וְעַל־יָדוֹ יִתְבַּטְּלוּ כָּל הָאֶפִּיקוֹרְסוּת, אֲפִלּוּ שֶׁל חָלָל הַפָּנוּי כַּנַּ"ל :

6. This, then, is the meaning of "Then the Lord said to Moses, 'Go to Pharaoh, for I have hardened his heart, etc.' " ( Exodus 10:1 ) These verses speak of the empty void. The word 'Pharaoh' implies negation (as it says, "break loose [ taphriu ] the people." ( Exodus 5:4 ) ), but the same word also implies revelation, and this is similar to the empty void, which is empty and negated of everything, and within it the world is revealed. Within the void is a heaviness of heart, because the empty void cannot be comprehended; so too, all wisdom that derives from the empty void has a heavy heart, since its challenges cannot be resolved, and the presence of the Holy One cannot be found there, since it seems like He negated Himself from there, in order to allow for creation. "Moses, go" It had to be Moses who would go to Pharaoh, who is the empty void, because no one can enter such a place except for one like Moses, as we have shown, since the Holy One cannot be found there. This is why it says "for I have hardened his heart and the heart of his servants." 'Servants' are like introductions of various wisdoms: each kind of wisdom also has an introduction which also derive from the empty void, and they also have a heaviness of heart since they cannot be resolved. "That I might show these signs otot of Mine before him." This means, that I might set down within him the letters [ otiot of creation, within the empty void, from which He retracted in order to make room for creation. "That you may tell." For within the world created within the empty void, you can speak and tell, because there are letters and words there. "In the hearing of your son, and of your son’s son" , since all of creation came from His compassion, as we have seen. Creation was performed by speech, and every word of creation is an act of compassionate retraction, meaning that everything created as it is was done out of compassion. The compassion of the Holy One is expressed as the desire that each thing be created as it is, since compassion is at the root of creation, and everything was created in order to reveal his compassion. This is seen in the verse "In the hearing of your son, and of your son’s son," which is like [Rashi's comment on a similar phrase in Genesis 21:23 ], "thus far extends one's compassion for his descendants." In everything created one can speak and discover His compassionate retraction, understanding that there is this much compassion in this thing, and this much compassion in that thing. "What things I have done in Egypt" . This refers to the klippot formed from the over-abundance of light and the broken vessels. Hence Rashi explains the words "I have done" as "I have mocked", I have made mockery and ridicule in the world, which refers to the klippot , which are grotesquely related to holiness, like someone contorting himself in front of his friend, or like a monkey trying to imitate a man. "And My signs which I have done among them." This refers to the letters that are there, [also] created by the over-abundance of light and the broken vessels. "That you may know that I am the Lord." This shows that even there, within this mockery of the klippot and within the first type of heresy, even there one can recognise the Holy One, because this is the type meant by the phrase "Know how to respond to the heretic." ( Avot 2:14 ). Letters and sparks of holiness can be found there, and a response can be given, since they derive from the broken vessels.
It then says, "Tomorrow I shall bring locusts into your borders." ( Exodus 10:4 ) This refers to the end of days, like in the Talmudic phrase "Get your reward tomorrow," ( Eruvin 22a ) which refers to the end of days. This is also hinted at in the verse "So shall my righteousness be a witness to me tomorrow," ( Genesis 30:33 ). At the end of days reward will be given, and one will be able to comprehend the paradox of the empty void, which is truly empty and yet filled with divinity. This in itself is the reward which awaits us at the end of days, when we will be able to comprehend everything on a level impossible today. Then it will be known that the empty void is like locusts , which are like "a snail whose garment is part of its body" ( Bereishit Rabbah 21 ) - this mystery is brought in all the kabbalistic books, and is the essence of the concept of the empty void. The empty void and the divine retraction is also known as garment, and also "part of His body", this is the comprehension that one will finally receive at the end of days, that even though there truly is divinity in the void, it is a kind of garment. To the verse "So shall my righteousness be a witness to me tomorrow," we can add the verse "I wore justice" ( Job 29:14 ), which speaks of the ultimate 'tomorrow', when the reward will be given and the mystery of the 'garments' of the divine retraction and the empty void will be understood. On that day, the "top of Amanah" will be revealed, which we have seen refers to the highest melody of the highest faith, by which all the contradictions of the empty void will be annulled. Therefore it says, "Tomorrow I shall bring locusts ( arbeh )," which stands for "Truly there is spirit in mankind" ( Job 32:8 ) [the first letters of which spell out arbeh ], and this is music, which is a kind of spirit. In those days, therefore, the music and melody of the highest faith will be revealed, and it will negate all heresies, even those deriving from the empty void.